פציעות עצבים

מערכת העצבים ביד מקורה מצרורות העצבים שיוצאים מחוט השדרה בצוואר, משם הם מתפצלים לעצבים פריפריים (הקפיים) של היד.

יש 3 עצבים כאלו: MEDIANUS ,ULNARIS ,RADIALIS.

כל עצב הוא מעורב ומורכב מסיבי עצב תחושתיים שמביאים למח את האינפורמציה המישושית מהסביבה וסיבים מוטוריים שמעבירים הוראות לשרירים לביצוע תנועה.

עצב המדיאנוס

אחראי על התחושה הכפית ב- 3 אצבעות בצד החיצוני כפי של היד (סמוך לאגודל כולל האגודל) ולהפעלה של האגודל מול יתר האצבעות. יש לו עוד תפקידים בתנועה העדינה והמתוחכמת של היד. המדיאנוס הוא העצב החשוב ביד ונושא במרבית תפקידי התנועה העיקריים.

עצב האולנריס

חולק עם עצב המדיאנוס את התחושה הכפית בכף היד. הוא חולש על התחושה הכפית של האצבעות 4-5 (קמיצה וזרת) וכן על תחושה גבית חיצונית וצידית (אזור ההשענות על השולחן) של הכף. כמו כן, עצב האולנריס אחראי על הפעלת השרירים העדינים הפנימיים של כף היד המוכרים בשם: שרירי ה"אינטראוסאי" שמשתתפים עם ה"לומבריקלים" (המעוצבבים על ידי המדיאנוס) בתפקידים המעודנים והמורכבים של כף היד שמקנים את הוירטואוזיות לנגנים ולכל פעולה מורכבת אחרת. הם גם תורמים לכח של כף היד ולשמירת המבנה הפנימי והרחב שלה.

עצב הרדיאליס

אחראי על תחושה בגב כף היד והאמה, תחושתו פחות חשובה, כיוון שהאזור הזה איננו שותף באחיזה. העצבוב המוטורי שלו אחראי ליישור האגודל, האצבעות ושרש היד. תנועה זו מהווה הכנה לתפיסה ואיננה מצריכה כח. על פיקוד התפיסה אחראים עצבי המדיאנוס והאולנריס.

פציעות ישירות בעצבים הללו יגרמו להפרעות בתחושה, שינוי של העור (יובש, קילוף, העלמות קוי כך היד) ואף הפרעות תנועה כאשר הפציעות יחולו בגובה האמה, המרפק או בסיבים המוטוריים בתוך כף היד. באופן משני, חוסר תפקוד שרירי גורם לדלדול שרירים.

הטיפול בפציעות חריפות הוא כירורגי. עדיף לנתח מוקדם ככל שניתן, אך אפשר לנתח בתחום של שבועיים מאז הפציעה ללא חשש לטיב הטיפול ופגיעה עתידית בתוצאה. את העצבים יש לתפור בשיטה מיקרוכירורגית – שימוש במשקפי הגדלה באופן המבטיח דיוק בהצמדה אנטומית של קצות העצב ובמיכשור ייחודי וחוטים דקיקים שלא גורמים נזק לגוף העצב. פותחו דבקים ביולוגיים שעוזרים בהצמדה מדויקת יותר של קצות העצבים ומקצרים את משך הניתוח. קיימים גם חומרים המבדדים את העצב מהסביבה ומקטינים את ההצטלקות מסביב לעצב הגורמת ל"חנק" של העצב והפרעה בתיפקודו.

ריפוי- העצב בחלקו הרחיקני מעבר לחתך איננו מתפקד לאחר הפציעה ולא ניתן להחיותו. הסיבים שבו מתרוקנים מרקמה עצבית. העצב בחלקו הקריבני לחתך שולח את סיביו לתוך תעלות העצב המרוחקות שהתרוקנו ושעתה מכוונות את הסיבים החדשים לאבר המטרה. עצב גדל בממוצע 1 מ"מ ביום. באופן זה, עצב שנפגע בפציעה שארעה באזור המרפק יכול לספק תחושה חדשה באצבעות רק לאחר כ- 500 ימים. גם אז לא כל התחושה מובטחת. הסיבים יכולים להתבלבל בדרכם ולהכנס סיב מוטורי לתוך תעלה תחושתית ולהיפך. כתוצאה- לא כל העצבוב משוקם.

ככל שהפצוע צעיר יותר כך הגמישות הריפויית גדולה יותר והצפי לריפוי התחושתי והמוטורי החדש טוב יותר. לעתים, גם הצלקת שסביב העצב גורמת ללחץ על העצב ומפחיתה את טיב התוצאה. במקרה כזה ניתן לבצע ניתוח נוסף לשחרור העצב מהסביבה ולכסות אותו בשתל שומני להקטנת התדבקויות.

אחד מסיבוכי תפירת עצבים היא התפתחות נאורומה. קצות עצבים שלא מוגבלים דיים באזור התפירה עלולים לצמוח בצורה פרועה בקצותיהם כמו גידול. הדבר גורם לכאבים קשים, תחושת יתר וזרמים (פראסתזיות) הגורמים לנפגע להגן על היד ממגע כלשהוא המגרה את התחושה הלא נעימה ובכך מבטלים את יכולתו לתפוס ולתפקד.

ניתן לטפל בנאורומות על ידי כריתתן והטמנת הגדם בתוך וריד או משתל מיוחד שבתוכו מוחדר קצה העצב וזה מבודדו מהסביבה. הגדם נטמן עמוק מאחורי רקמה שרירים כדי שלא יבוא במגע עם העור ולא יגורה על ידי מגע עורי. קשה מאד לקבל תוצאות טובות בטיפול בנאורומה והוא מצריך מיומנות וניסיון רב.

סוגי פציעות נוספות